ציונות במאה ה-21

ינואר 27, 2019

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

סמל שני דביר

החוויה שלי עם תגלית התחילה ביוני 2018, ברגע שעליתי לאוטובוס מול התחנה המרכזית בירושלים, לבושה במדי צה״ל יחד עם עוד שבעה ישראלים. קיבלו את פנינו חבורה של כ- 40 אמריקאים מסן פרנסיסקו בקריאות שמחה ובמחיאות כפיים סוערות. זה התחיל באותו רגע, ולא דקה לפני, למרות ההכנות שעשיתי עבורו. יצאתי לתגלית כי רציתי לחוות עוד משהו בשירות הצבאי שלי, קצת שונה משגרת היום-יום שלי, ובכל זאת לא ידעתי לקראת מה אני יוצאת ועד כמה חמשת הימים בסיור ישאירו בי חותם. כמובן ששמעתי הרבה סיפורים על תגלית אבל עדיין, עד שלא חווים משהו אי אפשר להבין אותו.

במהלך הזמן שהתלוויתי לקבוצה של אוטובוס מספר 499 פגשתי בתוכה אנשים מדהימים. בהתחלה זה היה נורא מוזר, חבורה של אמריקאים, כולם מבוגרים ממני לפחות ב-3 שנים וחיים חיים שונים לחלוטין משלי. לא הייתי בטוחה איפה יוכל להיווצר החיבור בינינו, אם בכלל. אבל לא חלף זמן רב והדאגות שלי נעלמו ברגע אחד, מצאנו שפה משותפת (לא, לא התכוונתי לעברית או לאנגלית) ונהיינו חברים מהר מאוד.

רובם המוחלט מעולם לא היה בישראל לפני כן ולמרות-זאת ראו בעיניים שלהם רצון עז לדעת כמה שיותר על התרבות הישראלית ולקלוט כמה שיותר מהניואנסים המאפיינים את המקום, וזה היה מדהים ומחמם את הלב. במשך חמישה ימים אנשים סביבי לא הפסיקו להגיד ״סבבה״, ״יאללה באלגן״ ו״תודה״ ולא הפסיקו לדבר על פלאפל ושקשוקה ועד כמה זה טעים. היה כיף שבאו אלינו האמריקאים בשאלות על החיים שלנו, על השירות הצבאי, הדעות שלנו והחוויות שלנו. הם לא הפסיקו להתעניין בנו ורצו ללמוד דרכינו על ישראל, על היהדות ועל החיים פה.

הדבר שהכי הדהים אותי במהלך הסיור היה ההתלהבות הבלתי נגמרת שלהם. החל מהתלהבות מהנופים של ירושלים ומצדה ועד להתלהבות באותו רגע שגיליתי לכמה מהם שביסלי ובמבה יותר טעימים כשאוכלים אותם ביחד (קראו לי גאונה על זה, מי היה מאמין). ההתלהבות שלהם סחפה אותי ומהר מאוד מצאתי את עצמי מרגישה כמו תיירת במדינה שלי. זה היה מאוד מעניין בעיקר כי היתה לי ההזדמנות לחוות את הארץ מנקודת מבט שלא הכרתי קודם לכן. כל ההתלהבות הזאת מצידם גרמה לי להתאהבות מחודשת בארץ ולהוקרת תודה על המקום שאני חיה בו.

ביום הראשון שלי איתם הגענו לכותל המערבי ונעמדתי מולו יחד עם אחת מהאמריקאיות שאמרה לי את הדברים הבאים, שהעבירו בי צמרמורות בכל הגוף: ״בחיים לא הייתי במדינה הזאת, אני בצד השני של העולם רחוק מהבית שלי ובכל זאת- לעמוד כאן גורם לי להרגיש הכי בבית בעולם״ . בקושי הכרנו ובכל זאת ריגש לשמוע שהיא חוותה את החיבור הזה לכותל שכל כך חשוב עבורנו בתור יהודים. באותו רגע התחזקה בי ההבנה עד כמה המקום הזה חשוב גם עבורי.

אחד הרגעים הכי משמעותיים היה ללא ספק בהר הרצל. הגענו לשם כשאנחנו החיילים לבושים במדים וחובשים כומתות על הראש. עברנו בין הקברים והאמריקאים שאלו אותי המון שאלות. המדריך סיפר סיפורים של חיילים שנפלו ובשלב מסוים התאפשר לנו הישראלים לשתף גם-כן וסיפרתי לקבוצה על החוויות שלי מ״צוק איתן״ בתור תלמידת תיכון ועל החיים בצל מלחמה שמתרחשת במדינה שלי. סיפרתי להם עד כמה אני מוקירה את החיילים שנפלו למען הארץ שלנו ושאני גאה שיש לי את הזכות לשרת בצבא ולתרום את חלקי, שאני עושה את זה בשביל המשפחה שלי, החברים שלי ובשביל כל אלו שקבורים כאן. הסברתי שעד עכשיו שמרו עליי, עכשיו תורי לשמור.

כשסיימתי לדבר, האמריקאים עמדו מולי דומעים ודוממים. הם לא גרים פה, רובם מבקרים כאן בפעם הראשונה בחייהם ובכל זאת הם כאבו את הסיפורים שלנו באופן אישי. הם אמרו לנו תודה שאנחנו עושים את זה, אמרו לנו שבזכותנו יש עתיד לעם היהודי ושהם מעריכים אותנו מאוד. אני מודה שלא ציפיתי לכזאת תגובה מצידם ואני לא יכולה להסביר במילים עד כמה הרגעים האלו היו מרגשים ומעצימים, אני לעולם לא אשכח את היום הזה.

החוויה הזו היתה רגע משמעותי עבורי, מהרגעים בהם מבינים עד כמה המדינה הזו חשובה, לא רק עבורנו הישראלים אלא גם עבור המוני יהודים ברחבי העולם- הדתיים והחילוניים, האורתודוקסים והקונסרבטיבים, עבור אלה שביקרו בישראל ואולי אפילו יודעים קצת עברית, אבל גם עבור אלה שמעולם לא היו כאן אלא רק שמעו סיפורים על מדינה קטנה ורחוקה במזרח התיכון. בתגלית פגשתי אנשים שנמצאים במקומות שונים על הקשת הזאת וזכיתי לדבר איתם, להכיר אותם ולשמוע דעות שונות, תפישות שונות אבל גם לראות את מה שמאחד את כולם- כולנו יהודים שמחוברים באופן כזה או אחר לדת, למסורת ולתרבות היהודית.

מבחינתי- החוויה הזו היתה ציונות אמיתית ואני כל כך גאה שלקחתי בו חלק. תגלית חיזקה בי את האהבה שלי לישראל וליהדות שלי וחשפה בפניי את החשיבות העצומה שיש לקשר של ישראל עם יהודי התפוצות. אני ממליצה לכל אחד לצאת לחוויה הזו.