לגלות את תגלית

אוקטובר 4, 2018

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

סגן מתן גולדנר

החוויה שלי עם תגלית התחילה מספר חודשים לפני ההשתתפות בפרוייקט, כאשר חבר קרוב אמר לי “אתה חייב לצאת לתגלית. זו חוויה שלא תוכל לשכוח”.
כמה שהוא צדק…

ביום הראשון לפרויקט, קבוצת הישראלים, שהורכבה מחיילים וסטודנטים, התקבצה בבית שאן. לאחר היכרות בסיסית עם שאר החבר’ה (שהתאפיינה בעיקר בניסיון הכה-ישראלי למצוא מכר משותף לשני המשתתפים בדיאלוג), הגיע הרגע המיוחל ואיתו אוטובוס לבן עם עשרות עיניים נוצצות מבעד לשמשה. המדריך ירד, הציג את עצמו ואת הנהלים, ובעיקר הבהיר לנו עד כמה המשתתפים מתרגשים לקראת הפגישה עם הישראלים. העלייה לאוטובוס הזכירה את רגע כניסת שחקני ה-NBA למגרש- הקראת שמות ומחיאות כפיים סוערות… מה כבר עשינו שכולם מריעים לנו ככה?

באופן טבעי נבלענו בתוך ההמון, לעשרות שיחות היכרות קצרות. בהתחלה זה היה קצת מביך, והאנגלית הייתה קצת מקרטעת, אבל מהר מאוד הבנתי שהאנשים סביבנו לא מעוניינים לשפוט אותנו, אלא באמת להכיר אותנו. בחלוף הימים, הבנתי שביננו לבין “האמריקאים”, שהרגישו לנו בהתחלה כל- כך שונים, יש הרבה יותר דמיון מאשר שוני. הם אנשים מדהימים, שבעבור רובם זהו המפגש הראשון עם ישראל והאוכלוסייה החיה בה. בקלות ניתן היה להבחין באופן בו הם גמעו בהשתוקקות כל פיסת אינפורמציה שיצאה מפיהם של הישראלים, תוך סקרנות ושאילת שאלות רבות.

כצופה מהצד, ולאחר מספר שיחות עם החיילים, שמחתי להבין כי הם מקבלים כמות אדירה של הערכה ופידבקים חיוביים ממשתתפי הקבוצה. פידבקים שגורמים להם להעריך את עצמם ואת שירותם הצבאי, ושתורמים המון לתחושת הביטחון העצמי, המשמעות, והגאווה של כל חייל וחייל.

תחושה זו הגיעה לשיאה במהלך הסיור בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, בו המשתתפים שמעו סיפורים אישיים מנקודת מבט של ישראלי בן גילם. באופן מפתיע, הרגשתי כזאת תחושת ביטחון ואהדה בקבוצה, שהרגשתי בנוח לספר את סיפורי האישי בתור מפקד צוות במבצע “צוק איתן”- סיפור שלא סיפרתי עד כה.

עד היום אני לא יודע בדיוק למה ואיך, אבל לאחר מספר ימים בחברת אנשים חדשים ממציאות שונה הרגשתי תחושת משפחתיות שאפשרה לי להיחשף. ללא מבוכה, ללא פחד, פשוט להתפרק. מה שקיבלתי בחזרה זה חיבוק ענק, מלא בהערכה. הערכה שהזכירה לי שוב מדוע אני חי כאן למרות יוקר המחייה והפקקים והשסעים והפיגועים והמיסים ועוד אלף בעיות. מדוע אני משרת בצבא, ועוזב הכל כשקוראים לי למילואים. אני חושב ששם נפל לי האסימון על מהות כל הפרויקט המדהים הזה מהצד הישראלי- הוא מחזק אצלך את התחושה העוצמתית של למה אתה עושה את מה שאתה עושה.

דבר נוסף שחיזק אותי היה ההתלהבות הרבה של המשתתפים בפרוייקט מהנופים והמקומות אליהם הגענו. העליות לירושלים, ההגעה לנגב בשעת שקיעה, ההליכה בתוך נחל זורם- כל אלה גררו איתם תגובות שבאופן אוטומטי גורמות להתאהב בארץ מחדש, ולהעריך אף יותר את מה שיש לנו בידיים.

אחד הדברים המדהימים ביותר עבורי בהשתתפות בפרויקט, היה ההתגברות על כל הפערים הנובעים מרקע חיים שונה, ועל הקשיים בתקשורת, מתוך הבנה שזה לא משנה אם אתה חייל או אמריקאי אחרי תואר שני, בן 20 או 27, מניו יורק או מירוחם- כולנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול – הקשר ליהדות. פערי השפה והתרבות מתגמדים למול החוויה האנושית המדהימה של להסתכל למישהו בעיניים ולהבין שבאופן כללי- הוא בדיוק כמוך. אותם חלומות, אותן אהבות ואותם פחדים.
נוצרו ביננו קשרים אישיים חזקים, והרגשתי קרוב לאנשים מסוימים כמו שלעולם לא חשבתי שאפשר, אחרי מספר ימים בודדים. הקשרים האישיים, המהפך בתודעה של המשתתפים בנוגע לישראל, חיזוק הקשר שלהם עם המדינה ועם היהדות, ועוד תחושות רבות שקצרים הדפים מלהכיל- גורמים לי להרגיש גאה שלקחתי חלק בפרוייקט המשמעותי ובעל ההשפעה העצומה הזה.

כן ירבו.