כשתגלית גרמה לי להרגיש סוף סוף “ישראלי”

נובמבר 12, 2020

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

תומר בר-לביא

הסיפור שלי מתחיל עוד באמריקה, בקהילה היהודית של קנזס סיטי, שם גדלתי והתחנכתי על ערכים יהודיים, במשפחה שמאוד האמינה, בעיקר מנסיבות היסטוריות, בחשיבותה של מדינת ישראל כעוגן ליהדות העולם.

אני לקחתי את זה צעד אחד קדימה, ושלושה חודשים בדיוק לאחר טקס סיום התואר הראשון שלי, קפצתי על מטוס ועליתי לארץ ישראל. התחושה בליבי הייתה חזקה: איתי תסתיים שרשרת הדורות של היהודי הנודד במשפחתי, עם הגשמת החלום הציוני. באופן רשמי, הפכתי לישראלי.

אבל עם הזמן, התחלתי להבין שהסיפור קצת יותר מורכב. אמנם הייתה לי תעודת זהות, אמנם התגייסתי לצה״ל ושרתתי כלוחם בפלחה״ן נח״ל, ולאט לאט הכרתי מקרוב את התרבות והחברה הישראלית — אך עדיין היה קשה לי להתחבר באופן מלא, להרגיש ישראלי באמת. בביקורים בארה״ב כבר לא הרגשתי בבית, אך בארץ עדיין לא הרגשתי כאחד העם.

בחודש שלפני השחרור, קיבלתי הזדמנות חד-פעמית לצאת לתגלית. היינו שבעה חיילים ישראלים שהצטרפו לתקופה של חמישה ימים לקבוצה של כ-40 סטודנטים יהודים-אמריקאים. ידעתי שזו תהיה חוויה משמעותית של חיבור בין ישראל לתפוצות, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה חמשת הימים הללו ישפיעו עליי באופן אישי בצורה הכי עמוקה שיש.

בין החיילים, אני הייתי דובר האנגלית היחידי, והיחיד שבעצמו חווה והכיר את הסביבה ממנה הגיעו המשתתפים האמריקאים. ובמקביל עבור הקבוצה הייתי פשוט אחד החיילים — נציג נוסף של צה״ל והחברה הישראלית. מתוקף המצב הפכתי למגשר בין הקבוצות והתרבויות — זה שתיווך בפער שבין השפות, התפיסות והחוויות, הן של היהודים האמריקאים והן של הישראלים.

חוויה אחת ספציפית המחישה לי את כל הכוח שטמון במפגש כזה, במיוחד עבור מישהו כמוני:
ביום השני של הסיור, הקבוצה הגיעה להר בנטל, אחד מההרים הגבוהים ביותר ברמת הגולן, שעליו גם תצפית על גבול סוריה.
קצת רקע: שנה קודם לכן, במהלך כחצי שנה הייתי מוצב עם היחידה שלי על גבול סוריה, ממש קילומטרים ספורים מאותה נקודת תצפית. זה היה בשיא מלחמת האזרחים הסורית, עם לחץ תמידי על הגבול, קרבות בלי סוף בצד השני ודיווחים חוזרים על שימוש בנשק כימי נגד אזרחים על ידי המשטר. התקופה ההיא על גבול סוריה הייתה חוויה אינטנסיבית ומלאה באי וודאות, אשר עזרה לי לגבש הבנה והשקפות לגבי המצב ומקומה של מדינת ישראל אל מול שאר המזרח התיכון.

עכשיו בחזרה לתגלית. בזמן שעמדנו שם על הר בנטל וצפינו על אזור הגבול, לאט לאט הכל התחיל לחזור אליי. הזיכרונות, הלחץ, החוויות…עד אז, לא חזרתי לאותו אזור במהלך כמעט שנה ועכשיו פתאום הגעתי למקום עם מטרה אחרת לגמרי. הרגשתי חובה לשתף את הסיפור שלי.

אז קמתי ונעמדתי מול הקבוצה, והתחלתי לשתף חלק מהחוויות הצבאיות שעברתי באותו מרחב. הצבעתי לכיוון חלק מהאזורים בהם סיירתי עם היחידה שלי, תיארתי לקבוצה את הצמרמורות שהייתי מקבל כל ערב, כשברגע שהיה מחשיך, היו מתחילות הפצצות והבזקים בצד השני של הגבול – כמעט כמו מופע זיקוקים קטלני שהתרחש מידי יום ביומו. סיפרתי להם גם על ההיבטים היותר הומניטריים של השירות על הגבול, כמו הכנסת פצועים סורים לטיפול רפואי בתוך ישראל. ובעיקר, הדגשתי לקבוצה איך צה״ל עבד יומם ולילה על מנת למנוע מהמלחמה לזלוג לתוך גבולותינו.

תוך כדי שעמדתי שם ושיתפתי את הסיפור שלי, הסתכלתי על הפרצופים של הצעירים היהודים האמריקאים לפניי. אני הבנתי אותם, הרי פעם הייתי במקומם. הבנתי את המורכבות של להיות יהודי בארה״ב — מצד אחד, חופשי להזדהות ולהתחבר לקהילה שלך, ומצד שני, עדיין מיעוט בתוך מרחב תרבותי שלא בהכרח מעודד מחויבות פרטיקולרית. אבל עכשיו, עשרות הפנים הללו שהסתכלו עליי, שעד אז היו מלאות חיוכים, צחוקים וכיף של טיול חינם בישראל, פתאום נראו אחרת. פתאום ראיתי לפניי פרצופים רציניים, ראיתי אנשים שמתחילים להתרגש, כשלאט לאט נופל האסימון וההבנה עד כמה מורכב ושברירי המצב של מדינת ישראל, ומצד שני עד כמה חשוב התפקיד של צה״ל והמדינה בהגנה על אזרחינו, והמשמעות שלה עבור העם היהודי כולו.

ובאותו רגע, כשאני עומד ומספר מור״קים לקבוצה של יהודים אמריקאים בתגלית, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי באמת ישראלי. ישראלי לא רק מתוקף תעודת הזהות, אלא כחלק בלתי נפרד מהחברה, המרחב וההווי הישראלי.

הסיור המשיך, והגענו גם לירושלים — לכותל, ליד ושם, להר הרצל. כמקובל, אנחנו החיילים עלינו על מדים, וייצגנו בכבוד את צה״ל. השיח שהצלחתי לפתח מול הקבוצה, בקרב המשתתפים האמריקאים וגם הישראלים, רק העמיק אצלי את תחושת הגאווה הישראלית, וגם את החיבור לזהות היהודית שמקשרת בין כלל המשתתפים בקבוצה.

וראיתי שזה לא היה רק אצלי. המשתתפים, כולם כאחד, עברו חוויה משמעותית שקשה לתאר, וכל אחד הסיק ממנה את התובנות שלו על החיים, על הזהות ועל העתיד. בשנים שאחרי התכנית, לפחות שניים שאני מכיר מהקבוצה עלו גם הם ארצה. ואני, אני המשכתי לבנות את החיים שלי בארץ עם תחושת שייכות מחודשת ועמוקה.

לקראת השחרור מצה״ל, קיבלתי ״צופ׳ר״ להשתתף כחייל בסיור של תגלית. ה״צ׳ופר״ הזה, והחוויה שהוא הוליד, גרמו לי סוף סוף להרגיש ישראלי.