כאילו לא עברה שנה

מאי 31, 2020

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

עדי ויגרצין

יצאתי לתגלית כבר לפני שנה, אני זוכרת שהיה משהו מיוחד בקבוצה שלנו, בחיבורים שנוצרו, בעיקר בתחושת ה-“ביחד”. אז אמנם עברה שנה, אבל הקסם של הסיור והזיכרונות מהשבועיים המיוחדים האלה מלווים אותי עד היום, ואני בטוחה שגם לעתיד.

הדרך הטובה ביותר שבה אוכל לתאר את התחושה היא באמצעות פעילות מיוחדת וקצת ספונטנית שעשינו לפני כמה שבועות, כאשר כולנו היינו עוד תקועים בתוך הבתים בגלל הקורונה. אחד החברים של הקבוצה העלה רעיון בווטסאפ של המשלחת לעשות מפגש דיגיטלי בזום. הייתי בטוחה שיהיו 7-10 חברים מהקבוצה ולא יותר. להפתעתי הרבה, בסופו של דבר השתתפו בשיחה כ-30 אנשים מארצות הברית ומישראל! האירוע היה מרגש מאוד ולא מובן מאליו כלל.

החברים מארצות הברית שיתפו וסיפרו על הזמן שלהם בבית אבל היה מאוד חשוב להם לדעת ולהבין מה קורה בישראל. דיברנו, צחקנו וסיפרנו חוויות בשיחה פתוחה וזורמת כאילו לא עברה שנה מאז שהתראינו! השיחה נמשכה כשעתיים והכל הרגיש כל כך טבעי וכיף.

כחלק מהשיחה החלפנו חוויות על סדר הפסח המיוחד שעברנו בצל הקורונה. שמחתי לגלות שחלק גדול ממשתתפי השיחה קיים את ליל הסדר, על אף שחלקם היו לבד. לפעמים אני שוכחת שגם הם חוגגים את אותם החגים ויש לנו המון מן המשותף גם אם אנחנו נמצאים בקצוות שונים של העולם.

יש רגע אחד קסום שזכור לי יותר מכל- כאשר הסברנו שהכל סגור בישראל ושאין מסיבות, מסעדות ואפילו קניות, אחד החברים מארצות הברית הזכיר חוויה מהסיור בשוק מחנה יהודה ושאל – “מה? גם שוק מחנה יהודה סגור??”. זה היה מן רגע שהבנתי בו עד כמה החוויות מהסיור עדיין חיות ומשמעותיות בתוך הלב של המשתתפים מחו”ל, וגם שלנו הישראלים.

פתאום עוברת שנה, הספקתי כבר להשתחרר מהצבא, לטוס ולחזור מטיול במזרח ועדיין נשארנו קבוצה מגובשת שממשיכה להתעדכן ולשמור על מורל גבוה. כנראה שהשבועיים שעברנו יחד היו מאד משמעותיים, חזקים ומקשרים כאשר כל אחד התחבר מהזווית שלו לקבוצה. לא ציפיתי שזה יקרה לי, שאצא לא רק עם חברים מישראל, אלא גם מארה”ב.

הפעילות של היום האחרון בסיור כנראה סימנה לנו את הבאות. המחנך העמיד אותנו במעגל גדול והעביר בינינו כדור חוטים, כאשר כל אחד מחזיק קצה אחר של החוט. במעמד הזה, אתה רואה כיצד החוט שיוצא שעובר בין כולם ועושה מסלול מורכב וארוך מצליח לאחד ולחבר את כל חברי הקבוצה. לקחתי את החתיכה שלי מהחוט הזה ואני שומרת אותה בחדר כמזכרת מהסיור. אין יום שעובר ואני לא מסתכלת על חתיכת החוט ששמרתי, זאת ללא ספק חוויה ששמורה לה פינה בלב ושתישאר איתי.

המתנה הגדולה שלי מהסיור היא האנשים. בזכות השיחות שניהלנו, השאלות ששאלנו והפתיחות שבסופו של דבר יצרנו. כשהיינו בהר הרצל ואני עמדתי שם כחיילת-ישראלית במדים, והם התרגשו יחד איתי, כולנו כבר הרגשנו את ה”ביחד” שנוצר.

אני חושבת שיום אחד אספר לילדים שלי על החוויה המיוחדת שהיתה לי בתגלית, שמחברת צעירים מכל קצוות תבל, כאשר הדבר המרכזי שמחבר ביננו זו הזהות היהודית. תגלית פתחה עבורי עולם שלא הכרתי, הרגעים והזיכרונות האלו נצורים בליבי – כאילו שלא עברה שנה.