השפעתה של תגלית על חיי

דצמבר 10, 2018

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

גל נוטה, סטודנט במכון ויצמן

תגלית היא מאותן חוויות בחיים שקשה להסביר למי שלא חווה אותן בעצמו. עד היום, כאשר אני מספר על החוויה שלי בכנסי ההכנה לתגלית אני לא יודע מאיפה להתחיל.

החוויה שלי בתגלית התרחשה לפני שנתיים, בסוף שנת 2016, עם קבוצה מארה”ב. מהרגע הראשון הרגשתי שקיבלתי הזדמנות נדירה לחוות את המדינה שלנו מנקודת מבט שאני לא מכיר, של אנשים שבאים מבחוץ, ובו בזמן להראות לאחרים מהי ישראל, ומי הם הישראלים. להפתעתי החוויה הזו הראתה גם לי דברים שלא ראיתי או חשבתי על המדינה והעם שלי.

במהלך הסיור מתקיימות פעילויות חברתיות שמטרתן ליצור דיון בקבוצה על הערכים הדומים והשונים בין יהודים החיים בישראל לבין יהודי התפוצות. באחת מן הפעילויות הללו ניהלנו שיחה, האם מדינת ישראל צריכה לספק עזרה ליהודים בתפוצות? הרוב המוחלט של המשתתפים מארה”ב אמר לא. הם טענו שהם מסתדרים מצוין והם לא צריכים את מדינת ישראל שתעזור להם. לעומת זאת, כל הישראלים אמרו פה אחד שכן. אמרתי למשתתפים מארה”ב שלא רק שאנחנו צריכים, אלא אנו מרגישים מחויבים לעזור להם. בימים חשוכים יותר יהודים נרדפו ולא היה אף אחד שיעזור להם מלבדנו. מדינת ישראל היא חוף המבטחים של כל יהודי באשר הוא. רבים מהמשתתפים הופתעו מהתשובה, כיוון שלא ראו את הנושא בפרספקטיבה הזאת, והנהנו בהסכמה.
ביום למחרת היינו בסיור בהר הרצל. לאחר שביקרנו בקברי הרצל ורבין, ביקשתי ממורה הדרך לקחת את שאר הקבוצה לנקודה נוספת. לקחתי אותם אל הקבר של מקס שטיינברג, חייל בודד שנפל בצוק איתן. המשתתפים לא הכירו לפני כן את המושג “חייל בודד”. סיפרתי להם את סיפורם של החיילים הבודדים דרך סיפורו של מקס ואת ההקרבה העצומה שהם מקריבים רק בשביל להגיע הנה ולהגן על מדינה שלמה שהם לא גרו בה, אבל מרגישים חלק בלתי נפרד ממנה.

סיפרתי להם שלקראת ההלוויה של מקס, המשפחה חששה שלא יגיעו מספיק אנשים למניין, שכן מקס לא הכיר אף אחד בארץ מלבד החברים ליחידה, שעוד היו במהלך הלחימה. בעקבות כך חבר של המשפחה פרסם פוסט בפייסבוק המבקש מאנשים להגיע. ביום למחרת 30,000 איש הגיעו לחלוק כבוד אחרון לחייל בודד שלא הכירו, אבל ידעו להעריך את ההקרבה העצומה שלו. הסברתי להם שהסיפור הזה הוא דוגמה לכמה מאוחדים אנחנו כעם ברגעים הקשים באמת.

בסוף דבריי אמרתי להם שאני לא מצליח להבין מה גורם לאדם שחי בצד השני של העולם לעזוב את הבית, המשפחה והקריירה שלו, לבוא לכאן ולהקריב את חייו למען מדינה ואנשים שהוא לא מכיר. אחד המשתתפים ניגש אלי ואמר, “בדיוק כמו שאתה סיפרת לנו שאתם מרגישים מחויבים לתמוך בנו ולהגן עלינו, כך גם אנחנו מרגישים מחויבים לתמוך ולהגן עליכם״. התשובה שלו הפתיעה אותי לגמרי. לא חשבתי בכלל שהרגשת המחויבות הזאת הדדית. התשובה שלו גרמה לי להבין שאני חלק ממשהו הרבה יותר גדול. יותר גדול מדת ואף יותר ממדינה. אני חלק מעם, עם מסורת והיסטוריה וחיבור אנושי חוצה גבולות. האחדות של עם ישראל, והקשר ההדוק והרגשי של יהודי התפוצות למדינה מיוחד וייחודי רק לנו. לא קיימת אף מדינה בעולם שמעוררת קשר סנטימנטלי עמוק בקהילות רבות כל כך ברחבי הגלובוס.

בחיי המקצועיים אני חוקר במכון וייצמן, שם אני נחשף לעוצמה המדעית והטכנולוגית המדהימה של מדינת ישראל. כבוגר תגלית ישראלי, אני מרגיש שתגלית חיברה אותי לעוצמה האנושית האדירה של העם הזה. תגלית גרמה לי לאהוב את המדינה והאנשים שלנו הרבה יותר, וגם להיות גאה בה. תחושת הגאווה הזאת גרמה לי לרצות לתת גם משהו מעצמי לחברה.

זמן לא רב לאחר מכן, התחלתי להתנדב בפרויקט פר״ח בשם ״ניצוצות מדע״.
“ניצוצות מדע” הינה תכנית ייחודית לטיפוח מדעי וטכנולוגי של תלמידים בני העדה האתיופית הפועלת במכון ויצמן משנת 2001. מטרת התכנית היא להגדיל את כמות התלמידים בני העדה המתקבלים ללימודים אקדמיים במדעים וטכנולוגיה ומסיימים אותם בהצלחה. ההתנדבות בתכנית הפר”ח נותנת לי סיפוק עצום וכיף גדול.

תגלית שינתה את תפיסת העולם שלי על עם ישראל והעם היהודי, גרמה לי לאהוב את המדינה והאנשים שלנו הרבה יותר, וגם לרצות לתת מעצמי למען האחדות והאחווה הללו הלכה למעשה. את אותן תחושות חזקות של אחדות ואחווה שהרגשתי בתגלית, יחד עם תחושת שליחות אמיתית, אני משלב בחיי היום-יום שלי.