העולם שאחרי תגלית

מרץ 31, 2020

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

מיכאל סולובייצ'יק

הפעם הראשונה בה השתתפתי ב’תגלית’ הייתה אחרי שנתיים בצבא. חמישה ימים של סיורים, פעילויות, ים, מצדה, גמלים ושירה עם גיטרה עד לשעות הקטנות של הלילה, בחדרים ומול המדורה. דבר אחד לא היה לי ברור, מי אלו האנשים שאני הצטרפתי לסיור שלהם, ובזכותם יש לי חמישה ימי חופש שלא על חשבון הרגילה? הם היו שמחים, אבל הדבר הבולט ביותר היה ניצוץ. היה להם ניצוץ של זכייה. הייתה לי תחושה שהאנשים הללו יודעים משהו שאני עדיין לא מבין. הם צחקו וחייכו הרבה יותר מתיירים שפוגשים ברחוב או בחנות מזכרות. זה הרגיש כאילו הם הגיעו זה עתה אל עיר האזמרגד של הקוסם מארץ עוץ, ועכשיו הם יכולים סוף סוף להנות מהחוויה עבורה הגיעו, אותה הם ייקחו חזרה איתם.

באוטובוס התחברתי מהר לכל המשתתפים, חלקם מלטביה ומקצתם ממוסקבה. ובמוצאי שבת הייתה ההתגלות הראשונה של ה’קסם’. לפני שהתחלנו את הערב, המדריך קיבץ אותנו בגן העצמאות, והכריז שעכשיו הולכים לעשות הבדלה. מהקהל ניגשו אליו הבנות של החבורה, ואחרי כמה מילים וחיוכים התחילו לשיר.

אני מגיע מבית מסורתי, סבתא שלי דתייה ובן-דוד שלי רב. אך עבורי תפילה וברכות לא היו יותר מאשר פולקלור שתם זמנו. מולי נעמדו תשע בנות חובקות זו את כתפה של זו, שרות, בניגון שלא הכרתי, את ההבדלה. הן לא הסמיקו ולא הורידו קול, הן היו שם בשביל עצמן ואיש לא ביקש מהן להצטרף. הן נראו שמחות שהרגע הזה הגיע. קצת קינאתי בהן. הבנתי שאני מתבייש ביהדות שלי. ומאז אני מחפש אחר ה’קסם’ הזה בכל מקום.

שאלתי אחת הבנות בשם יוליה איפה וכיצד למדה את ההבדלה. היא סיפרה לי על קבלת שבת והקהילה שלהם בריגה. על כך שהיא ושאר הבנות גדלו יחד. הייתי בשוק! איך וכיצד בארץ רחוקה אלפי קילומטרים מכאן? היכן שאין לא עברית ולא צבא יהודי לוחם? בנות מרצונן החופשי, בלי שאיש יאמר להן, ללא רב ראשי או כפיה דתית, שרות ניגון. הן לא משאירות ספק שזה חלק מהן, ממש כך. הן פשוט גדלו על זה. הבנתי שהזהות הישראלית שלי לא גדולה דיה כדי להכיל את התמונה הזאת. והנה, הזהות היהודית שלי נולדה.

שמרתי על קשר עם החברים החדשים מתגלית. נסענו יחד לסקי והדלקנו נרות חנוכה. ה’קסם’ הרגיש שם יותר חזק מאשר בבית. כשהייתי מבקר אצל יוליה, בכל פעם לא הפסקתי להתפעל כשראיתי בביתם של הוריה את ברכת הדרך, סידור, או אפילו שופר. עד אז זה הרגיש לי שדברי יודאיקה הם מעין פשרה בין קודש לחו”ל. שאם הבן-דוד החרדי יכנס, זה שם כדי להניח את דעתו שאנחנו עדיין יהודים. ומנגד, החפצים שם בדיוק כדי לא לגעת. התחלתי לרצות לגעת בחפצים האלו ולפגוש אנשים שרוצים להיות שם יחד איתי.

אני חושב שאת החוויה שלי בתגלית עשיתי עד כאן בכיוון ההפוך ממשתתפים שהגיעו אל ישראל מהתפוצות. ממקום בו מנגנונים מדיניים יוצרים מסגרות כלכליות ביטחונית ותרבותיות, אל המקום בו המורשת היהודית שזורה בחייהם של אנשים מלידה. מקום בו חיי קהילה הם כלי חברתי ראשון במעלה. ותרבות יהודית צרופה באופן יפה להפליא, בליבם של האנשים ומשתקפת בכל תחומי חייהם.

המשפחה שלי מגיעה משושלת רבנים מאוד מכובדת, ואף על פי כן עד אז לא מצאתי בכך עניין רב. שנה וקצת אחרי תגלית התחלתי להרגיש שמשהו חסר. באותו קיץ סיימתי את התואר ומיד הצטרפתי למחנה קיץ של הסוכנות היהודית, במזרח אירופה. למדתי שאנחנו צריכים מסגרת שנמצאים בה מבחירה, שמשלבת את כל מה שכיף וגם מורשת יהודית.

התפאורה הזאת לא תחזיק מים ללא גרעין אמיתי וכנה מאחוריה. הגרעין שמחבר בין הפרט לחברה האזרחית – זו הקהילה. כיצד אוכל להציע לילדי לשמור על זהות יהודית? כיצד ניתן לשלב באופן כה טבעי בן מורשת יהודית לחיי היום יום, בלי מכלול כה מורכב ושיתוף פעולה מצד אנשים כה רבים?

אני חושב שמה שחסר לנו בישראל זו קהילה יהודית, אנשים שאתה מכיר ומכירים אותך, אבל מה שמחבר ביניכם הוא לא עבודה, חוגים או לימודים, אלא שותפות גורל. תחושה שנולדתם לעולם זה של זה, שאתם שרים זה בשביל זה, ונפגשים בחגים זה עם זה. אני רוצה לפתח יותר את הזהות והתודעה היהודית שלי.

התחלתי לחשוב על תא משפחתי. אני מדמיין לא עוד רק בית יפה שכיף לגור בו. אלא רחוב שלם בו כל בית הוא מקום שמורשת ותרבות יהודית חיים בו באופן הכי טבעי שיש. דרי הרחוב רואים אחד בשני שותפים לתחומי חיים. ילדים פוגשים חגים ומסורת זה מביתו של זה. מסגרת חברתית שלא נגמרת עם סיום התואר.

לא סיימתי לגלות את הכל. ואני מקווה לפגוש עוד מה’קסם’ שנגלה בפני, אז באותו מוצאי שבת במהלך תגלית, לפני חמש שנים.