החוויה שלי בתגלית

ספטמבר 9, 2018

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

זהר זנסקו

רציתי לשתף אתכם בחוויה החזקה שעברתי במהלך השתתפותי בפרויקט תגלית, במהלך השירות הצבאי שלי.

על הפרויקט שמעתי כבר מזמן ואני חייבת לציין שהיו לי מעט דעות קדומות על תגלית ולא ממש האמנתי שבחמישה ימים בלבד ניתן באמת להשפיע על יהודים מחו”ל שלא ביקרו מעולם בישראל, ולגרום להם להרגיש קשר כה עמוק וחזק לעם היהודי. כמה שטעיתי.

הגעתי לקבוצה שלי בתגלית ומהרגע הראשון התחברנו, אנחנו החיילים, עם הקבוצה הקנדית. נהנינו איתם מאד, וככל שעבר הזמן, התחלתי להבין שעבורם, חווית תגלית היא משמעותית בהרבה ממה שחשבתי.

במהלך אחד המסלולים באחד הנחלים בדרום, נסחפתי לשיחה מעניינת עם כמה בנות, בה כל אחת סיפרה על תחום עיסוקה. אחת סיפרה שהיא לומדת רפואה וכבר מתמחה בבית חולים, אחרת עומדת להיות עורכת דין, ואילו אני, אני חיילת, ש”מקפיאה” שנתיים מחייה ותורמת למדינה. לרגע הרגשתי מעין תחושת תסכול, ועלו בי מחשבות של “איפה הן ואיפה אני?”, “כמה הייתי יכולה להספיק בשנתיים האלו”, ועוד. אך כשנשאלתי יותר לעומק על השירות שלי והתחלתי לספר בקול רם מה אני עושה, פתאום אחת הבנות אמרה לי “תודה שאת שומרת עלינו”. המשפט הזה גרם לי, בבת אחת, להסתכל על השירות שלי בעיניים אחרות לגמרי. הרגשתי גאווה אמיתית על כך שהבחירה שלי היא לעשות כרגע לא למען עצמי, אלא למען המדינה שלי, ולמען האנשים שנלחמו בשביל שאני אוכל להיות כאן, עם אותן בנות קנדיות, לחבר אותן לארץ, ולתת להן להרגיש חלק בלתי נפרד מישראל.

הרגע המרגש ביותר עבורי, היה לקראת סיום המסע, היום בו הגענו להר הרצל. בשיא החמסין והלחות של אוגוסט עלינו על מדי א’ (כולל גרביים עבים ונעליים גבוהות!), הסתובבנו בין ה חלקות ושמענו סיפורים מעניינים. הרגשתי שאני חווה מחדש את ההר הזה, אותו הר בו ביקרתי כבר בעבר. הסתובבנו עם כומתות על הראשים והגענו לחלקת חללי צה”ל.

המדריכה לקחה את קבוצת הישראלים הצידה, וביקשה מאיתנו לומר כמה מילים. הסתכלתי עליה ולא ידעתי מה אני כבר יכולה להגיד, במעמד הזה. העדפתי שלא לדבר אבל היא התעקשה. בזמן שהיא וכמה מהחיילים דיברו, ניסיתי לחשוב על מילים שיסכמו את החוויה שלי, ומרוב מחשבות לא הצלחתי להתרכז במה שנאמר, וכמוני גם קבוצת הקנדים, שהתכנסה בתוך עצמה והחלה לאבד ריכוז.

לאחר זמן ובלי ששמתי לב, הגיע תורי. קמתי באי נוחות מסוימת מהרצפה ושתקתי. הסתכלתי על הקברים של החיילים שלנו, סרקתי במבטי את התמונות שמכרים ובני משפחה השאירו על הקברים כזיכרון לאלו שאינם, את הכומתות ותגי היחידה, את הברכות ואת המזכרות. הסתכלתי על הנוף שהשתרע לנגד עיניי מהר הרצל ועל ירושלים, ולפתע לא היה לי כל כך חם ולח. הרגשתי מעין בריזה קלה שהגיעה וגרמה למילים הבאות לצאת מהפה שלי: “כל הקברים האלו (הצבעתי על הקברים) שייכים לחברים שלי”. באותה שניה ובלי יוצא מהכלל, מבטיהם של הקנדים כולם נותקו מהרצפה והתמקדו בי, בהלם מוחלט.

המשכתי: “כל הקברים האלו שייכים לאחים ולמשפחה שלי. אבל לא רק לשלי. אלא גם לשלכם. אם שאלתם אותי מדוע בחרתי לשרת בצבא אז הם הסיבה. במשך 20 שנה הם אלו שהגנו עליי ועל הארץ שלנו. הם הקריבו את החיים שלהם בשביל שאני ואתם נוכל להיות כאן היום, בשביל שנוכל להתפלל בכותל, לאכול שווארמה טובה בשוק, לפגוש חברים חדשים וליצור רגעים משותפים. עכשיו זה התור שלי לעזור. זה נכון שהמציאות פה לפעמים לא הכי זוהרת, אבל זו המציאות שלנו כרגע. יש לנו צבא כדי להגן על הארץ הנפלאה שלנו שאתם חלק בלתי נפרד ממנה, למרות שאתם חיים בקנדה, אתם חלק מעם ישראל, חלק מאיתנו. כל אזרח בישראל היה רוצה שיהיה כאן שלום וחיים ללא דאגות, אבל עד שזה יקרה אנחנו כאן כדי להגן על עצמנו”

סיימתי לדבר וראיתי את הקנדים עם דמעות בעיניים, וכמה בנות אף ביקשו לחבק אותי ואמרו לי תודה ושריגשתי אותן מאוד.

תגלית גרמה לי להבין לעומק את חשיבותו של שירותי הצבאי, ויותר מזה – את החשיבות של קירוב לבבות ביננו לבין יהדות התפוצות, ואת ההזדמנות והאפשרות ליצור משמעות תוך זמן קצר. נכון שהם לא גרים כאן אבל זו גם המדינה שלהם כמו שזו המדינה שלי וחשוב לומר להם את זה, ובקול רם.